גודאיקה - המרכז לתשמישי קדושה ויודאיקה באינטרנט

Blog Post

פרשת ויקהל פקודי

בשם המגיד מדובנא

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה’…”

על פסוקים אלו כותב הילקוט שמעוני: “עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת בשבת, ומכאן אמרו: ‘משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח…'”, וצריך להבין מדוע הפליגה התורה בעניין השבתות וימים טובים בין לשבח השומר אותם ובין לעונש המחללם כמו שאמר: “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא”?

משל לעשיר שהיו לו כמה בנים, וכולם חולים. לקח העשיר רופא אל ביתו כדי שישקוד תמיד ברפואתם. העשיר אהב את הרופא כל זמן שבניו היו לוקחים את התרופות, אבל פעם אחת נפלו במחלה מסוכנת, והם לא רצו לקחת את התרופות. כאשר ראה זאת העשיר הביט ברופא בפנים זועפות. אמר לו הרופא: “מה יש לי לעשות הרי אני נותן להם את התרופות, והם לא רוצים לקחת אותם ממני!?” אמר לו העשיר “אתה צודק, אבל על ידך נכפל צערי. כי אילו לא היית פה ומתאמץ ברפואתם הייתי מתייאש, אבל עכשיו שיש להם רופא חכם שיכול להביא בנקל את רפואתם והם לא רוצים לקחת את התרופה אז גדל צערי”.

הנמשל הוא שהקב”ה נתן לנו שבתות ומועדים בשביל לרפא את נפשותינו מכל מחלה ואשם, שהגיעו לנו מימות החול, וכאשר הוא רואה שאין אנו רוצים לקחת רפואות אלו הוא קובל עליהם ואומר “חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח”, שאין הימים עצמם עליו לטורח, אלא שכיוון שבעזרת הימים האלו אנו יכולים לרפא את עצמינו ואין אנו חפצים ברפואתם אז הם היו לטורח.

השבתות והמועדים ניתנו כדי להשלים יראתנו ועבודתנו מה שאין אנו יכולים להשיג בימות החול, וזהו שאמר “זכור את יום השבת לקדשו”. כי צריך לזכור לקדשו באותה קדושה שהיינו בה בעת הציווי ביום מתן תורה שהיינו עומדים כולם מול ה’, וכך אנו צריכים להיות כל שבת בהקהל לשמוע תורה מפי החכמים, וזהו גם הציווי “שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלהיך”, שבפסוק זה כתב בפירוש את מה שכתבנו, שהשמירה צריכה להיות באותה בחינה כמו שציוונו ה’ ביום מתן תורה, וזה מאמר הילקוט שאמר “עשה לך קהילות ודרוש לפניהם הלכות שבת בשבת…” על מנת שיתדמו כל השבתות לשבת של מתן תורה, וזה מה שכתוב “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה’ אלהיך” שבה תשלים את יראתך ועבודתיך מה שלא יכלת לעשות בימות החול.

בנוסף לזה יש משמעות נוספת בפסוק, ונסביר זאת במשל לאדם שעזב את כל משפחתו ועזב לגור בארץ אחרת, והיה מתגעגע למשפחתו, וכל פעם היה מצפה אולי יראה מישהו מעיר משפחתו כדי שיוכל לשאול אותו על משפחתו. יום אחד דפק על פתחו עני. האיש הכיר בו שהוא מעיר משפחתו, והזמין אותו אל ביתו כדי שיוכל לשאול אותו על משפחתו. העני סרב כיוון שהוא בא אליו רק כדי לקבל צדקה ולהמשיך לבית אחר עד שיאסוף מספיק כסף. שאל אותו האיש: “כמה כסף חשבת לקבץ היום?” ענה לו העני: “שלושה זהובים”. אמר לו האיש:” קח לך שלושה זהובים ושב היום איתי וספר לי על אודות משפחתי”. ישב העני וסיפר לו על משפחתו, ותוך כדי הסיפור הוא התחיל להתנמנם. חשב העני “הרי זכיתי שיהיה לי מקום לנוח. אבקש מבעל הבית שייתן לי מקום בביתו שאוכל לישון”. שמע זאת האיש וכעס עליו. אמר לו: “הרי עשיתי אותך היום איש בטל כדי שתוכל לספר לי משלום משפחתי, ועכשיו למה אתה מתנמנם ורוצה לישון!?”.

הנמשל הוא שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד, והיא התרחקה מביתה אל העולם הזה, וכל ימי השבוע הקב”ה מצפה לשמוע ממנה, אבל האדם טרוד בעסקיו, ולכן הגביל להשתעשע עמנו ביום השבת, וכדי שנוכל לעשות זאת סיפק לנו ביום השישי לחם יומיים כדי שנוכל להיות נקיים ביום השבת מכל טרדה, ונוכל להתקרב לה’, וזהו “ששת ימים תעשה מלאכה”, שבהם אנו עסוקים בעסקי הגוף, אבל “וביום השביעי שבת לה’ אליהך” לייחד את היום ההוא רק לה’. כי הוא נתן לנו את יום המנוחה כדי שיהיה לו מקום להשתעשע עמנו ולא שנישן ונתעסק בענייני הגוף, ולכן אמר “שבת לה’ אלהיך”.

שבת שלום,

אהרן טייב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *